<h1>ראבי"ה סימן אלף ו'</h1>
<h2>דף יט.</h2>
הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דמכשר רב הונא, לא ידע[תי] שליש קמא של הגרמה שהוא למעלה מן הסימנין היכי מצטרף בהדי שליש שחיטת סימנין והלא לא נשחט בסימנין כי אם השליש. ואפילו חצאי סימנין בעוף אמרינן בפ"ב [כ"ח ע"א] דאין מצטרפין ואיך יצטרף מחתך בבשר בעלמא (להשליש) [להשלים] בשחיטה שליש. כי יפלא, מהשיב נקלה, אצל חכם מופלא. ומה שתמהת אהגרים שליש היכי מצטרף למקום הסימנים להשלים לרב הונא, ושני חצאי סימנין אין מצטרפין. לא דמי, דהתם שני החצאים התם זה אצל זה ולא הוו רובא בשחיטה לא למעלה ולא למטה, מה שאין כן בהגרים שזה למטה מזה ורב הונא לא חייש אלא דנפיק חיותא רובא בשחיטה.
<h2>דף כה.</h2>
והודיעני מנלן דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. א"ת סברא הוא, והלא כלי חרס חוצץ בתנור אפילו שרץ בכלי שטמא. ואל יהיה על מורי למשא להודיעני על האמת. שמחה בר שמואל. ועל המקבל טומאה ששאלת מנלן דאינו חוצץ. בתורת כהנים [פ' שמיני פרק ט'] מפיק מקראי דמכל האוכל דכלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על אוכלין שבו וכלי שטף המוקף צמיד פתיל מרבה ליה מאוכל שאינו מציל על אוכלים שבו. והיא המידה דכלי חרס שאינו מטמא מגבו חוצץ וכלי שטף המטמא מגבו אינו חוצץ. כדאמרינן בפרק הכל שוחטין [כ"ה ע"א] מקראי דכלי חרס טהור מגבו וטמא בכל הכלים.ומה שכלי שטף חוצץ בתנור היינו משום דמייתר תוכו וחד מינייהו מדריש תוכו ולא תוך תוכו ואפילו כלי שטף מציל, בהכל שוחטין [שם] ובריש מסכת זבחים [ג' ע"ב]. ואין תלוי הטעם בקבלת טומאה דהא תנור שחצצו בנסרים וביריעות ושרץ בצד אחד הכל טמא כדאמרינן במסכת כלים [פ"ח מ"א] ובריש זבחים דאין חולק כלים, ובכלי שטף חולקים. אלא אינו משום חלוקה וחציצה אלא מייתורא דתוכו. ומסתבר לאוקמי אכלי שטף [מ]איריעות, דקאי בכלי ממעט כלי. ותו דמינה מחריב בה ולא שאינו מינה. ולר' אליעזר נמי מיתורא נפיק. כנ"ל אבי העזרי.
<h2>דף עא:</h2>
עסוק הייתי בשחיטת חולין ופירש רש"י אההיא דבהמה המקשה כי קאמר רבה כגון שבלע [שתי] טבע[ו]ת שאין טומאת משא אלא שהטומאה יוצאה עליו מגופו כגון מת ונבילה. ולא (מצא) [מצינא] למיקם עלה, והא משכב ומושב מטמא במשא. והדרה קושית רש"י לדוכתיה. אדוני תמה על פר"ש שפירש ותירץ כגון שבלע טבעת וכו' שאין טומאת משא אלא (שחט) שהטומאה יוצאה מגופו כגון מת ונבילה למעוטי טבעת טמא מת אע"פ שהיא אב הטומאה. וקשיא למר הלא משכב ומושב מטמא במשא ואינה יוצאה מגופו. דע אדוני, לא הוצרך רש"י לתת טעם לדבר כי גזירת הכתוב הוא, דבתורת כהנים פרשת זבים [פרק ד'] מפיק ליה מהנושא אותה לרבות משכב ומושב. ובסיפרי פרשת פרה [חקת פי' ק"ל] תניא מטמא מת יכול יטמא במשא וכו' עד ת"ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא במגע יטמא אבל לא במשא. והוא הדין טבעת טומאת מת. ולא קשיא לך ולא מידי. ואם באתה לקיים לשון רבי', תפרש בו דכל בית הסתרים דלא מטמא במגע דומיא דטבעת, לא מטמא נמי במשא כיון שאין טומאה יוצאה מגופו. דאבית הסתרים קאי רש"י לפרושי. אבל משכב ומושב ראויים (למושב) [ל]מגע הילכך מטמא נמי במשא. אבל מת ונבילה מטמא (במשכב) [במשא] אע"ג דלא חזי השתא למגע, כדאמרינן בפרק הלוקח בהמה [עי' בכורות כ"ג ע"א]. ומה לי אי לא חזו למגע מחמת ביטול או מחמת בית הסתרים. וגבי קולית נבילה דדרשינן [חולין קכ"ה ע"א] והנוגע והנושא, התם לא נראה מעולם למגע אבל הני איחזו מיהת מעיקרא למגע. ובריש מסכת' כלים ובמסכת' זבים [פ"ד מ"ו] משמע נמי כדברי רבינו דטמא מת חלוק ממשכב ומושב.
<h2>דף קכט.</h2>
ובפרק העור והרוטב גרסינן הא דתניא חלב נבילה בכפרים צריכ' מחשבה והכשר, ולא ידע[תי] היכי מתניא הא ברייתא, דהא בתוספתא עוקצין [פ"ג ה"א] תני חלב מתה בכל מקום צריכה הכשר ואינה צריכה מחשבה (וקנין) [וקשיין] אהדדי. ותו לא ידעי' אמאי לא מייתי מתני' דעוקצין [פ"ג מ"ט] הלכה חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבילות לפיכך צריך הכשר. ומה ששאלת ד[ב]העור והרוטב מייתי דתניא חלב נבילה וכו' והיא משנה דעוקצין ולא הביא ממנה. ואל תתמה דדכותה בסוף פרק עושין פסין [כ"ו ע"א] והתניא (בן) ביתו אסור וכו', והיא משנה דדכוותה בפרק הדר עם הנכרי [ס"ט ע"ב]. וכן טובא. וכ"ש משנ[יו]ת הטהרות דאינם שגורות בפי הכל כדאמרינן [ב"מ קי"ד ע"ב] בארבע לא מצינא בשית מצינא. וכן הם הדברים, כדתניא דבכפרים צריכ' מחשבה והכשר. והתוספתא דעוקצין לצדדין קתני, דבכל מקום קאי אהכשר, ואין צריכה מחשבה אכרכים. וידעת כי ר"ת כתב שאין להקשות מתוספתא שפעמים משובשת. ומיהו לפרושי לא קשיא ולא מידי.
